הפצעת ההכרה וההבנה

There are times when we must sink to the bottom of our misery to understand truth, just as we must descend to the bottom of a well to see the stars in broad daylight. 

Hope is definitely not the same thing as optimism. It is not the conviction that something will turn out well, but the certainty that something makes sense, regardless of how it turns out.

Vaclav Havel

רק שנים לאחר מכן היא החלה להבין כמה בעצם טעתה. כעת, בעודה יושבת לה לבדה בחדר העבודה שלה היא החלה לפתע להבין את מצבה - בדידות. היא לבד. והיא כבר לא צעירה כמו שהייתה, היא כבר התבגרה. אמנם הצליחה במידה בל תתאור בכל התחומים האחרים בחיים, אך לא הצליחה בתחום האישי בכלל.

באותו זמן היא הייתה צעירה וחשה כי הכל בהישג ידיה, כי אין דבר אותו לא תוכל להשיג וכי יש זמן לכל דבר... אז אולי בתחומים אחרים יש זמן לכל דבר אחר, אך לא בתחום האישי - זאת גילתה בדרך הקשה. וכעת היא תהתה למה הייתה צריכה את כל התהילה הזו שאותה השיגה בצורה גורפת, אם אין לה עם מי לחלוק אותה?

לפתע החדר היפה שלה נראה לה קר וצונן, ואותה צינה החלה לפלוש לנשמתה, מכאיבה לה עם רסיסי הברד שפיזרה בה באכזריות איומה. עיניה צרבו מרוב הדמעות שאבו לפרוץ, אך לא הצליחו. לבה נהיה כבד עליה וגופה רפוי וחסר עמידות. זכרונות עבר כואבים פלשו למוחה, מרעילים את גופה הרפוי.

היא זכרה את כולם. את כל אלה שהדפה מעליה בלב קר ובמבט מתנשא ומלא ביטחון עצמי. היא זכרה את מבטיהם באותם רגעים. היא הייתה אכזרית וחיה את חייה בצורה הכי חזקה שיכלה. מבטה היה מופנה כל הזמן לפנים, עד כי לא הבחינה בכל מה שהיה שרוי ממש מתחתיו. יפחה נפלטה מפיה עם עצם ההכרות האלה. יפחה קורעת לב ומעוררת רחמים ומצמררת. היא לבד. והיא היחידה שאשמה בכך.

מדוע אז לא הצליחה לראות את כל זאת? לאן היא בדיוק רצתה להגיע? מה רצתה להשיג שגרם לה ככה לדרוך על כולם בדרך? הרי היא הבטיחה לעצמה לא להיות כמו אותם האנשים מהם סלדה, ואילו עתה הפכה לאחת מהם.

היא יצאה מחדרה בצעד כבד ומיהרה לעזוב את ביתה המהמם והבודד כל כך. היא יצאה אל מחוץ לשטח האחוזה שלה, צועדת בעיוורון, מנסה לגרום לשמש לחמם את נפשה הקפואה, אלא שהכל היה לשווא. הקרחון בנפשה השתלט שם על כל חלקה טובה והיא החלה מאבדת אותה. מותשת מהכאב והכובד התמוטטה היא על הדשא הירוק...

כאשר פקחה את עיניה כעבור כמה שעות מצאה עצמה בתוך ביקתת עץ רעועה. ריח נעים של תבשיל הגיע לנחיריה. היא ניסתה להרים את ראשה ומצאה עצמה מביטה במישהו אשר עיניו נראו לה כה מוכרות! המבט העצוב הזה, היא זכרה אותו בבהירות עד כאב. הוא היה אחד מאותם גברים אותם דחתה מעליה ברוב טיפשותה. היא הסיטה את מבטה, נבוכה וכואבת.

הוא ניגש אליה עם צלחת מלאה בתבשיל שרקח והזמין אותה לטעום ממנו. נבוכה, היא הסכימה והופתעה מטעמו הטוב של התבשיל החום-ירוק הזה, שנראה די דוחה אך הדיף ריח מעולה והיה אחד מהטעימים ביותר שטעמה. מבטה פגש במבטו בהכרת תודה... נפשה החלה מתחממת, הקרח מפשיר והראש הופך צלול יותר. ואז היא חשה ברגש אותו לא הכירה מעולם קודם לכן, וידעה כי לא הכל אבוד וכי יש תקווה. מבטו העצוב פגש במבטה במבוכה, אך לאחר שהבחין כי לא היה שום סייג בעיניה, הוא התרכך מהחיבה העמוקה שבעבעה בו זמן רב כל כך כלפיה.

לימים אותה ביקתה קטנה הפכה למוזיאון ולסמל של תקווה. והיא הבינה את המשמעות של הפתגם: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו.