להתעורר יום אחד בבוקר, ולגלות כי החיים שלך הם רק תרמית. כך בדיוק הרגשתי היום עם שחר, כששמעתי בשגגה את השיחה שלהם מחוץ לחדר. הם שוחחו בקולות מהוסים, אני מניחה שגם העיפו מדי פעם מבט לעבר הדלת, שמא אגיח ממנה או אזוע במיטה. לא הרעשתי. ניצבתי קפואה באפלה, ואוזניי בלבד האירו לי בחושך.
הקול שלו היה הכי ברור מבין כולם. היה לו קול יפה באופן מיוחד, תמיד אהבתי רק לשמוע אותו מדבר, גם אם דיבר עם מישהו אחר בטלפון או במשרד. היו עוד שלושה קולות אחרים פרט לשלו, וגם אותם שמעתי בבירור, אבל לא זיהיתי. כשהשיחה תמה לפתע הבנתי שמעולם לא היה לו אכפת ממני – בדיוק כמו לכל האנשים שהייתי קרובה אליהם בחיי. עתה הגיע גם תורו לנטוש אותי, אבל למה הופתעתי, הרי זה כל מה שקרה לי עד עתה?
הוא מכר אותי לזרים מוחלטים, ללא לבטים, ללא חרטות, ללא הסגות. מכר – במזומן – וכך זה נגמר.
כששמעתי אותו מתקרב אל החדר, הכרחתי את עצמי לצאת מהקיפאון ולשוב למיטה. לא הרגשתי חזקה מספיק להתעמת איתו, כי בניגוד אליו, אני כן אהבתי אותו.
הוא נכנס לחדר, ראה אותי שכובה על המיטה, מכוסה עד הצוואר, רועדת. הוא לא ניגש. הספיק לו רק לראות אותי שכובה שם. הסחורה הייתה במקומה. אחריו נכנסו שלושה זוגות רגליים שלא ראיתי את בעליהן, עוד לחישות והם עזבו. רגעים ארוכים לאחר מכן עוד לא זעתי, אם כי הרעידות רק התחזקו. הרגשתי אז בחילה עזה, אך לא הייתי חזקה מספיק להקיא. הייתי מלאה בריק, ואולי גם חלק ממנו. גופי רפה אט-אט, כשהחשיבות העצמית שלי נמוגה ואז כל שייחלתי לו היה --- שינה, אבל שינה עזה, שלא אקיץ ממנה במהרה. זה לא קרה.לבסוף נרדמתי, וכשהקצתי כבר הייתי במקום אחר.
זה לא היה בית. גם לא אוהל. זה היה סתם יער, לא חורש או גינה, אלא יער. גדול, ירוק ומפחיד. העצים היו גבוהים יותר מכל עץ אחר שראיתי מימיי, וכחובבת טבע מושבעת, אני גם יכולה לערוב על כך. היו קולות משונים מסביב, אך לא כאלה שמוכרים לנו מהעיר, אלא קולות של יער. רציתי לפחד, אבל איכשהו לא הצלחתי. כאילו נעלמה ממני היכולת להרגיש כבר משהו. וכל העת שבה שכבתי על הארץ החשופה, פניי אל הרקיע שהוסתר על ידי צמרות עצים אינסופיות, חשבתי עליו. וחשבתי גם על כל ה"עליו" שהיו בחיי עוד קודם. כולם עזבו אותי, ללא ספק. איש לא השקיע מספיק או התאמץ להישאר, ועתה, כשלא הרגשתי כבר דבר, גם לא היה לי כבר אכפת. עזבו, אז עזבו, לא צריך. אבל הידיעה שגם הוא בגד בי הכאיבה לי איפשהו עמוק בפנים.
כשהבעלים החדשים שלי הגיעו לא נבהלתי. איכשהו הרגשתי שממילא הם לא יכולים להיות אנושיים. הם לא פגעו בי, בינתיים, לא פיזית, וגם אם היו פוגעים, לא היה לי משנה. לא היה לי דבר יותר לחיות למענו. הייתי לבדי ועתה גם לא הייתי שייכת לעצמי, אלא לחבורה של זאבים שפשוט קנו אותי ממנו. וגם לו לא הייתי שייכת, אבל כנראה שזהו פרט שרק אני לקחתי לתשומת ליבי. באירוניה תהיתי לי כמה הייתי שווה בעיניו? כמה הוא לקח תמורתי, המנוול? ומה הוא יעשה עם הכסף?
הם האכילו אותי, רחצו והלבישו. הייתי כסמרטוט בידיהם. ומה בעצם הייתי? לא הרגשתי כבר כבן אדם. לא הייתי עוד האדם ששמע את השיחה עם שחר, ומה הייתי לא ידעתי להסביר.
בבוקר השני לפתע הבנתי כי הם מזריקים לי דבר מה אל הוורידים. לא סתם הרגשתי כה רפויה, כה לא חיה, וחסרת כל רגש למעשה. הם הזריקו לי איזשהו סם, כנראה, כי הוא הרפה את איבריי ומנע חשיבה מבינתי. לא יודעת איך הבנתי את זה, אולי כי ההשפעה פגה והם עוד לא הספיקו להזריק לי עוד מנה. ואז חשבתי על המזון שאותו אכלתי. הוא לא היה משהו שהכרתי קודם מימיי. הוא לא היה טעים, לא מר, אלא סתם חסר טעם. או שבעצם הייתי זו אני שלא הרגישה כלום...
חצי שנה מאז אותו הבוקר, השבתי לי את כוחותיי. הם לא היו כקודמים שהיו לי, הם היו יותר גם ממכופלים. הייתי חזקה כמו שלא הייתי מעולם עוד קודם. שבתי להרגיש אם כי לא באותן עוצמות. ההבדל היה שעתה היה בי כוח, וגם אם היה בי מין רגש דהוי, הייתי מגיבה. כשעיניי הסגירו לי את צורתי הזאבית החדשה, ידעתי רק שאני אחסל אותו לפני שאתמקד בדבר מה אחר. איתרתי אותו באישון ליל, כפי שאומנתי, ולא אפרט מעבר למובן.
שבתי אז שוב אל היער, ואז פתחתי לי בחיים מלאי תכלית. הבנתי באחת את השוני – לא הייתי שונה מכל אותם הזאבים. היו לי מטרות זהות לאלו שלהם, לפתע גם מצאתי לי יותר מדי סיבות לחיות, ולפתע גם עשיתי זאת רק בשביל עצמי. ההרגשה הייתה טובה ומשחררת, אך גם נבזית בפני הצד האנושי שעוד נותר בי. לאט-לאט גם הוא גווע, ואז גם הפכתי לאימא. החיים האירו לי פנים לראשונה. פתחתי באימפריה שלא חלמתי עליה, ואחרי הכל – אני עוד חווה לממזר תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה